מצב רוח "ההפך של דיכאון" נקרא מאניה, או במקרים קלים יותר, היפומאניה.  בתקופה הזאת, יש מצב רוח מרומם ו/או עצבני, פעילות יתר, חוסר שינה בלילה וחוסר עיפות למחרת, תחושת עודף אנרגיות, דחפים חזקים (לקניות, לחברה, לסקס, לבילויים וכו'), וחוסר סבלנות בולטת.  הכל נתקע בהילוך גבוה: חושבים מהר, מדברים מהר מהרגיל, עושים תכניות גדולות מהר, וישנים מהר – זאת אומרת, מעט שעות שינה מספיקות לבן-אדם וקמים מוקדם בבוקר ומייד מחדשים את הפעילות המוגזמת.  במצב המאני, האדם בדרך כלל לא מבין ולא מקבל שיש בכלל בעיה, במיוחד לא בהתחלת המחלה. המצב די נעים, באופן סובייקטיבי, למי שחווה אותו. אך ללא טיפול, המצב עלול להחריף, עד כדי פסיכוזה וסכנת חיים.

ידוע היום שהמחלה הדו-קוטבית היא מחלה ביולוגית, עם מרכיב תורשתי, ולכן הטיפול בה יהיה בראש וראשונה ביולוגי, תרופתי ולא יכול להיות מבוסס רק על שיחות או מה שמכונה טיפול פסיכולוגי. 
התרופות למחלה מכונות תרופות "מאזנות מצב רוח". הראשונה בהם הייתה ועדיין נותרה, מלח הליתיום, אבל כיום ישנו מגוון של  תרופות נוגדות כפיון, [נגד אפילפסיה] הנחשבות כיעילות במניעת הגלים וההתקפים האפקטיביים:  תרופות כמו ולפורל (דפאלפט), טגרטול, למיקטל ואחרות.  קבוצה  נוספת של טיפולים יעיליים היא התרופות נגד פסיכוזה – גם וותיקים כמו הלידול ופרפנן, וגם החדישים כמו זיפרקסה, ריספירדל, סרוקוואל, ואחרים.  תרופות אילו יעילות גם כמאזנות, ובנוסף יעילות להבטים הפסיכוטיים שיש לעיתים לחולים במאניה, כמו מחשבות השווא של גדלות, כוח, דת עושר וכי"ב.

המחלה נחשבת לקשה, ודורשת טיפול ומעקב מתמשכים, לעיתים, בתקופות החריפות מאד, בהן אדם יכול לסכן את עצמו או את סביבתו, דורשות גם אשפוז. 

טיפול תרופתי הוא הכרחי בהתמודדות מוצלחת במחלה הזאת, אך בנוסף יש מקום להתערבויות פסיכולוגיות – פרטניות, זוגיות, או משפחתיות.  הטיפול הפסיכולוגי בדרך כלל לא מתמקד בילדות ובתכנים מהתת-מודע, אלה על הבנת המחלה  והטיפול, ועל דרכים להתמודד עם לחצים, לארגן סגנון חיים בריא, ועל אך להצליח לחיות חיים טובים ומלאים (ברוב המקרים, כולל עבודה, נישואים, וגידול ילדים) למרות המחלה. 

פסיכולוגית המרפאה גם מעורבת בתוכניות שיקום, פניות לביטוח לאומי, וכו – בסוע של צוות עובדים סוציאלים במרפאה הכללית.