גיל ההתבגרות הינו צומת של ארבעה סוגים של הפרעות ומחלות נפשיות:

• הפרעות נוירופסיכיאטיות שראשיתן בילדות כגון: אוטיזם, הפרעות למידה, מחלת טורט, דכאון של ילדות וסכיזופרניה של ילדות.
• הפרעות בקרב מתבגרים, כגון: הפרעת התנהגות, הפרעות אישיות, סכיזופרניה,  הפרעה דו קוטבית והפרעות על רקע שימוש בסמים.
• מחלות נפש של המבוגר: סכיזופרניה, הפרעות חרדה ומחלות נוירולוגיות של המבוגר.
• מחלות נוירולוגיות ואנדוקרינולוגיות המחקות הפרעות נפשיות, כגון: אפילפסיה, סוכרת, מחלות בלוטת התריס ומחלות נוירולוגיות אחרות.

 
לכל אלה נוספת העובדה שתקופת האשפוז יחד עם תהליך ההתבגרות עלולים לחשוף הפרעות נפשיות ומחלות נפשיות שלא היו פעילות לפני הטיפול, והיו צפונות, יתכן בגנטיקה של הצעיר. זאת ועוד, לעיתים קרובות ישנו שילוב של מספר הפרעות המהוות מוקד לטיפול.

 
מכאן עולה שתהליך האבחנה המבדלת מהווה שלב משמעותי במתן טיפול יעיל. האבחנה מתבססת, בין היתר, על איסוף מידע ממקורות רבים ככל הניתן, כגון: קופ"ח, גורמי רווחה, בתי משפט, גורמי חינוך, משפחה ועוד.
האיסוף המוגבל של המידע, מורכבות האבחנה והטיפול וכן הידיעה כי אשפוז ממושך עלול להוות טראומה עבור הצעירים המאושפזים מחייבים שימוש בשיטות יעילות כבר משלב איסוף האינפורמציה, ההתערבות הטיפולית וכלה בשחרור.